דהא כל חד וחד כלל ופרט באנפיה נפשיה דרשינן ליה – כלומר היכא דאיכא פרטי יתירי כל חד וחד מרבי כעין דידיה ולא דרשינן כולהו בהדי הדדי דליהוי כעין הפרט דשלמה לרבות בעלי חיים שאין נבילתן מטמאה כדאמר לקמן כדתני דבי חזקיה שדי שור בין המצא לתמצא כו׳ שדי חמור בין המצא לתמצא אלמא כל חד וחד באפי נפשיה מדריש.
(1) 
דְּהָא כֹּל חַד וְחַד כְּלָל וּפְרָט בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ דָּרְשִׁינַן לֵיהּ אֲבָל עוֹפוֹת לָא.
דְּהָא כֹּל חַד וְחַד כְּלָל וּפְרָט בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ דָּרְשִׁינַן לֵיהּ אֲבָל עוֹפוֹת לָא.This line of reasoning is correct, because we expound each one of the listed items in the generalization, and detail, and generalization by itself. Each item is treated individually as representing a category, but the different items are not grouped together into one broad category. Since several animals are listed, it is concluded that if the stolen item is an animal it must resemble the listed animals. But since birds do not transmit impurity through contact or carrying, they are not subject to double payment.
1וכתב ה״ר יהוסף הלוי ז״ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבית וששאלת על מה שאמרו בפרק מרובה לענין תשלומי כפל מיהו האי כל דהכא ריבוייא הוא מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור אי סלקא דעתך הני לכלל ופרט הוא דאתא לכתבינהו להני פרטי התם למה למיהדר למיכתב כללי אחריני שמע מינה האי כל ריבוייא הוא. ואמרת הואיל ולא למדנו דין הגנב אלא מזה הרבוי למה לי כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. תשובה אי לאו הני כללי דכי יתן איש אל רעהו וגו׳ הוה אמינא דקאי קרא דעל כל דבר פשע לכלל ופרט וכלל הוא דאתא והיה יוצא לנו מזה שאין עופות טמאים בכלל כמו שנתבאר ממה שנזכר למעלה מזה הואיל ורצינו לפרש אותו בדרך כלל ופרט וכלל להכי כתב רחמנא האי כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו וגו׳ לגלויי עליה דהאי על כל דבר פשע וגו׳ דלאו לכלל ופרט הוא דאתא אלא לריבוייא הוא דאתא ובזה נתרבו העופות הטמאים לדין זה. וא״ת לא לכתוב רחמנא קרא דעל כל דבר פשע וסגי לן בכלל ופרט דכי יתן איש אל רעהו שאין בו זכרון לבעלי חיים כלל כדי שנאמר אוציא אני עופות טמאים שהכלל ופרט וכלל הוא לאיתויי כל דבר המטלטל וגופו ממון. יש לומר שפסוק זה דעל כל דבר פשע צריכים אנו לו לפי שבו זכר השלמה שדרשנו אותו למעוטי דבר שאינו מסוים ונזכר בו גם כן אבדה לכדרבי חייא אמר רבי יוחנן דאמר הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ואי אפשר לנו לדרוש שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים ואבדה לדרבי חייא בר אבא אלא אחר שקדם על כל דבר פשע שהוא ריבוי כל מילי ויספיק בו ולא יזכיר שלמה. הנה כבר נתבאר דקרא על כל דבר פשע אי אפשר שלא לזכרו והואיל ואי אפשר לנו מבלתי הקדימה התורה כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו להוכיח על קרא דעל כל דבר פשע שאינו לכלל ופרט וכלל אלא לריבויא. ותשובה זו שהשבתיך היא על הנוסחא שכתבת שהוא אי סלקא דעתך הני לכלל ופרט וכלל הוא דאתא אי הכי לכתבינהו להני פרטי התם למה ליה למיהדר למכתב כללי אחריני שמע מינה האי כל ריבויא הוא. שנראה מנוסחא זו שהשני פסוקים רוצה לומר כי יתן ועל כל דבר פשע בענין אחד הם ואז הוכרחנו לפי נוסחא זו לבאר למה הוצרכו שניהם ואמאי לא אמר חד מינייהו ולשתוק מאידך. אמנם אנחנו כך היא נוסחתנו אי סלקא דעתך דהאי כל לכלל ופרט הוא דאתא אם כן לכתביה רחמנא להאי כללא בכללא קמא למאי הלכתא שני קרא בדיבוריה שמע מינה לריבויא פירוש שאם היתה הכוונה בהאי כל דעל כל דבר פשע שיהיה כלל ויהיה על שור על חמור וכל הבא אחריו פרט ועל כל אבדה כלל היה מוציא המלות של הכללות בכאן במלת כי יתן ובמלת לשמור כמו שהוציאן בפסוק הראשון ולא היה מוציא הכללות בכאן במלת כל והואיל ולא הספיק לו במלת הכללות במה שהספיק לו בפסוק הראשון שהוא כי יתן ולשמור והם בלי ספק יותר חזקים לכלול יותר ממלת כי יתן ולשמור אם כן זאת ראיה שאין כוונתו אלא ענין הריבוי שהוא יותר חזק בהכנסת הכל מכלל ופרט וכלל ולפי שכלל ופרט אין מרבה אלא כעין הפרט והריבוי מרבה הכל ולא יניח למעט אלא דבר אחד. וכי תימא אכתי הני תרי פסוקי למה לי. יש לומר שפסוק כי יתן בא לפטור שומר חנם מן השבועה בדבר שאינו מטלטל ואין גופו ממון והפסוק השני שהוא על כל דבר פשע בא לשלול כל השבועות מהן כמו מודה במקצת שהוא יוצא מן אשר יאמר כי הוא זה וכיוצא בה. וראיה לזה אמרם במסכת שבועות על משנת ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וכו׳ מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור על חמור פרט וכו׳ אחר זה אמרו על פיסקא שומר חנם אינו נשבע מנא הני מילי דתנו רבנן כי יתן איש כלל וכו׳ הנה נתבאר שכלל ופרט דכי יתן בא לפטור שומר חנם מן השבועה בדבר שאין מטלטל ואין גופו ממון וכלל ופרט וכלל דעל כל דבר פשע בא לשלול כל השבועות מהן ואי אפשר שיאמר הפסוק האחד ולא יאמר השני. ע״כ.
2וה״ר יהוסף הלוי ז״ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי על אמרם בפרק מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים. וששאלת ואמרת איך יתיישב זה עם אמרם להלן שדי חמור בין המצא לתמצא לאיתויי מאי אי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים. תשובה זה הפסוק שכתוב בו שלמה כבר העמדנו אותו בטוען טענת גנב והפסוק השני שכתוב בו אם המצא תמצא בידו הוא בגנב עצמו כמו שאמרו בתחילת הסוגיא בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב היינו דנפקא ליה גנב עצמו מהכא אלא למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב גנב מנא ליה והעמידה רבא דאתיא מדתנא דבי חזקיה יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו׳. והעמיד התלמוד פירוש זאת הברייתא שהתנה פירושו בכללות אלו שיהיו הפרטות הנזכרים בזה הפסוק בין המצא תמצא ושנחשוב שהפרטות שבפסוק שהם שור וחמור ושה כאלו הן באמצען ונדון אותם בכלל ופרט וכלל ועל זה אמרנו שדי חמור בין המצא לתמצא חמור דכתב רחמנא למה לי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא רוצה לומר ששור בעלי חיים הוא ואי לא כתב רחמנא אלא שור בלבד בפרט אז היו הכללות מרבים דבר שאין בעלי חיים להיותו כעין הפרט שהוא דבר המטלטל וגופו ממון ולאיזה דבר הוצרך הפסוק לזכור חמור בפרט אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים. הנה נתברר שזה הפסוק מעיקרו הוא בגנב עצמו ולזה אמרנו חמור דכתב רחמנא למה לי לאיתויי דבר שאינו מסוים ועל כל דבר פשע הוא בטוען טענת גנב ולזה אמרנו שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים ולא יהיו הפסוקים סותרים זה את זה כי מה שחייב שיאמר בפסוק שנאמר מענין טוען טענת גנב למעוטי דבר שאינו מסוים ושיאמר כאן בפסוק הנאמר בגנב עצמו לאיתויי דבר שאינו מסוים הוא שהפסוק הראשון הנאמר לענין טוען טענת גנב אין אנחנו דורשים אותו בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וידוע שהריבוי הוא יותר כולל לרבות כל דבר ואפילו מה שאינו כעין הפרט. יצא לנו מזה שהכניס בכלל אפילו דבר שאינו מסויים ובא שלמה למעט ומיעט דבר שאינו מסוים והפסוק השני הנאמר בגנב עצמו דרשנו אותו בכלל ופרט וכלל וידוע שהכללות אינם מחליטות לרבות כל דבר כמו הריבוי אבל הפרטות ממעטינן מהם ואין מרבים אלא כעין הפרט בלבד. ומכיון שראינו שהפרט דבר מסויים הוא הנה נתחייב שלא ירבו הכללות מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא מה שהוא דבר מסוים כעין הפרט ושנאמר כך מה הפרט מפורש דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון אף כל דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון ולהיות שהכללות לא דברו מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא דבר מסויים בלבד נתחייב שנאמר שייתור חמור שמצינו אוותו מיותר בפרט שהוא לרבות דבר שאינו מסויים שלא יכלו הכללות לרבותו. ויצא לנו עתה מזה שגנב עצמו מתחייב לשלם תשלומי כפל ואפילו גנב דבר שאינו מסויים וטוען טענת גנב לא יתחייב תשלומי כפל אלא עד שתהא טענתו בדבר מסויים. ולמדנו זה מהעיקר שבידינו שטוען טענת גנב לא ישלם תשלומי כפל אלא אחר שבועה וידוע שהשבועה לא תתחייב אלא בדבר מסויים אבל דבר שאינו מסויים אין לחייב עליו שבועה כמו שאמרנו אין נשבעין לא על דבר שבמשקל ושבמנין וכו׳. והואיל ולא יתחייב שבועה בדבר שאינו מסויים נתחייב שיפטר עליו מהכפל הואיל והעיקר בידינו שהכפל לא יתחייב אלא בדבר שנתחייב עליו בו שבועה ונשבע עליו אבל הגנב עצמו שהוא חייב בכל אפילו בלא שבועה הנה ראוי לחייבו כפל אפילו בדבר שאינו מסויים שכיון שאינו מחוייב שבועה אין הפרש בין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים. ואם תפרש אמרם למעלה לענין טוען טענת גנב שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים שהוא לענין פיטור שבועה בדבר שאינו מסויים ושמהפסוק הזה יצא לנו שלא תהיה שבועה כלל אלא בדבר מסויים ומכיון שנשללה השבועה ממנו פה נשלל הכפל ממנו ממילא אין זה רחוק. ע״כ.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
דהא כל חד וחד דרשינן כלל ופרט באפי נפשיה – וא״ת והא לקמן גבי ונתת הכסף דרשינן כולהו פרטי באחת ובפרק קמא דקדושין (דף יז. ושם) גבי הענקה וי״ל כיון דכתיב על אכל פרטא כדכתיב על שור על חמור על שה על שלמה ש״מ למידרש כל חד וחד פרטא באפי נפשיה אי נמי ע״כ אית לן למידרש כל חד פרטא באפי נפשיה ולמעט עופות דאי לאו הכי לשתוק מכולהו פרטי ולכתוב שלמה לחודיה ותו לא דמשלמה אתי כל מילי בין בעלי חיים בין אינם ב״ח מכלל ופרט וכלל דמשום דהוו ב״ח לא גריעי והשתא בתחילה כשהקשה ואימא מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה כו׳ הו״מ למפרך קושיא אחריתי לפי מה שסובר דאמרינן מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון לא לכתוב אלא שלמה לחודיה ולשתוק מכל שאר פרטי אלא הא עדיפא ליה למיפרך שמקשה דאפי׳ מה שאמר אין אמת.
ואמר ר׳ חייא בר אבא אר״י הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר על כל אבידה אשר יאמר וגו׳ ישלם שנים:
מה שנאמר בסוגיא זו שלמה למעוטי דבר שאינו מצויין לא לענין גנבה נאמר שלענין גנבה כל שמשלם קרן משלם כפל אלא שהוא נאמר לענין מודה מקצת שאם יטעון בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור עד שיטעון דבר המצויין ויודה לו כן כגון זה אומר עד הזיז והלה אומר עד החלון וגדולי הרבנים פירשו בו למעט אבדה שאין לבעלים בה סימן שהטוען בה טענת גנב פטור מכפל וכן אתה יכול לפרשה לענין טוען טענת גנב שאינו משלם כפל אלא בשבועה ואין שבועה בדבר שאינו מצויין וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאינם נראים ויש מפרשים דבר שאינו מצויין דבר שאינו שלם כמו שאמרו בפרק הזהב נעל מה נעל דבר המצויין אף כל וכו׳ לאפוקי חצי אגוז וחצי רמון ומפרשים מכאן שאין משלמין כפל על דבר שאינו שלם ודברי הבאי הם ולענין גנבה נאמר למטה חמור לאיתויי דבר שאינו מצויין ודבר זה אתה מפרשו בגנבה גמורה:
דהא כל חד וחד כלל ופרט באפיה נפשיה דרשינן ליה. תימה דהא לקמן גבי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאיכא נמי טובא פרטי ודרשינן כלהו כאחד וכן בפרק קמא דקידושין גבי הענקה. מיהו בקונטרס פירש דהכא אית לן למדרשיה כל חד באפי נפשיה כדדרשינן לקמן שדי שור בין תמצא שדי חמור וכו׳. ולא נהירא דלא דמי דהתם אין הפרטות בין הכללות דהמצא תמצא אבל הכא שכל הפרטות נכתבו יחד בין שתי הכללות אם כן יש לנו לדרשן כאחת כמו גבי ונתת הכסף. לכך יש לומר דשאני הכא דכיון דכתיב אצל כל אחד פרטא על כדכתיב על שור וכו׳. אי נמי על כרחך אית לן למדרש כל חד פרטא באפי נפשיה ולמעוטי עופות כדמסיק דאי לאו הכי לשתוק מכלהו פרטי ולכתוב שלמה לחודיה וכו׳ ככתוב בתוספות. וא״ת מעיקרא כי פריך ואימא מה הפרט וכו׳ הוה ליה למפרך פירכא אחרת דאי אתא לרבות מכעין הפרט וכו׳ אם כן לא לכתוב אלא שלמה לחודיה. יש לומר דאין הכי נמי אלא עדיפא מיניה קא פריך דמקשה ליה דאפילו מה שאומר אינו אמת. ועוד יש לומר דשמא היא היא דמחמת הך קושיא דקשה ליה לא לכתוב אלא שלמה לחודיה הוא דקא פריך דאית לן למדרש מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע כדמסיק ואזיל דכל חד וחד דרשינן ליה באפי נפשיה כדפירשתי. כך נראה למורי שיחיה. וא״ת כי משני לא לכתוב רחמנא אלא חד פרטא כלומר מדכתיב כל הני פרטי שמע מינה דאתא לרבות כל דבר המטלטל והשתא היכי קשיא ליה דאם כן לא לכתוב רחמנא אלא שלמה לחודיה. יש לומר דאין הכי נמי שלא בא לתרץ הך קושיא דהוא פריך מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה וכו׳. ועוד דעדיפא מינה קפריך דכולהו צריכי. תלמידי הר״פ ז״ל.
בתוס׳ בד״ה רעהו וכו׳ תימא לר״י ומאי איצטריך רעהו וכו׳ הא ליכא שבועה בהקדש ולמסקנא דנפיק כפל ושבועה מחד קרא א״ש עכ״ל. לכאורה לשון התוס׳ תמוה מאד דקשה ממ״נ מעיקרא מאי סברי להקשות דלא לכתוב רעהו דהא לענין שבועה גופא לא ממעטינן הקדש בפ׳ הזהב אלא מרעהו דהאי קרא גופא וצ״ל דסברי התוס׳ דתרי רעהו כתיבי והיינו לענין שבועה ילפינן מוכי יתן איש אל רעהו דרישא דקרא דכל האי קרא דרשינן בפ׳ הזהב לענין שבועה והכא לענין כפל ילפינן מדכתיב ישלם שנים לרעהו בקרא דעל כל דבר פשע דקיימינן ביה בסוגיין לדורשו לענין כפל א״כ לפ״ז קשה היאך כתב דלמסקנא א״ש דילפינן כפל ושבועה מחד קרא דמ״מ תקשה תרי זימני רעהו ל״ל דבשלמא כולהו תרי קראי דכי יתן ועל כל דבר פשע הכל צריכי כמ״ש התוס׳ בסמוך בד״ה למה לי למהדר אבל מרעהו תרי זימני ודאי קשה ונ״ל ליישב דודאי מעיקרא הוי סברי התוס׳ דהני תרי זימני רעהו חדא לכפל דטט״ג וחדא לשבועה וע״ז מקשו שפיר למה לי תרי קראי כיון שזה תלוי בזה וע״ז תירצו דלמסקנא באמת הכי הוא דילפינן חדא לשבועה וכפל ואידך לגנב גופא דלא תליא כפל דידיה בשבועה וע״כ דקושטא דמלתא הכי הוא לא מיבעיא למ״ד לקמן דגנב גופא ילפינן כל מילי דידיה מקרא דאם ימצא הגנב דכתיב בהאי עניינא א״כ ע״כ דממעטינן הקדש שפיר מרעהו אלא אפי׳ לתנא דבי חזקיה דיליף כל מילי כפל דגנב גופא מקרא דאם המצא תמצא מ״מ צ״ל דלענין הקדש יליף מרעהו דכתיב בפ׳ כי יתן או בפ׳ דעל כל דבר פשע דהא בקרא דאם המצא תמצא לא מצינו שום דרשא למעט הקדש מכפל דוק ותמצא שכן הוא וכ״נ נכון:
בא״ד וא״ת דלקמן נפקא וכו׳ מוגונב מבית האיש וכו׳ עכ״ל. לפמ״ש בסמוך נמשך היטב קושיית התוס׳ לדבריהם הקודמים דוקא דבלא״ה לק״מ די״ל דהאי דרשא דוגונב מבית האיש איצטריך לגנב גופיה וכתנא דבי חזקיה דיליף כל מילי דגנב גופא מקרא בפני עצמו מאם המצא תמצא ולית ליה שום דרשא בהאי קרא למעט הקדש מכפל אי לאו מוגונב מבית האיש ורעהו דהכא היינו לטוען טענת גנב אבל לדבריהם הקודמים דלטענת גנב לא איצטריך דילפינן משבועה מרעהו דרישא דקרא וא״כ ע״כ דרעהו דסיפא דקרא היינו לגנב גופא וכדכתיבנא א״כ מקשה שפיר הא מוגונב מבית האיש נפקא ודו״ק:
בגמרא א״כ נכתוב רחמנא חד פרטא וכו׳ יש מקשים א״כ אף למאי דמסיק דכל הני פרטי לאתויי עופות אכתי קשיא לא לכתוב אלא שלמה לחוד וממילא נרבה כל בעלי חיים מכעין הפרט דשלמה וכמ״ש התוס׳ בד״ה דהא כל חד שזו היא סברת המקשה ונראה ליישב דמ״ש התוספות דבע״ח אתיא משלמה דמשום דהוי ב״ח לא גרע זו הסברא באמת אינה מוכרחת דאדרבה משמע דכל היכא דבעינן כעין פרט בעינן שיהא דומה לגמרי דהא קרקעות נמי מצינן דחשיבי טפי ממטלטלין ואפ״ה ממעטינן להו מכעין הפרט ועוד דהרבה טעמים יש לחלק בין ב״ח לשאר מטלטלי אלא שהתוספות לא כ״כ אלא ליישב סברת המקשה שרוצה למעט עופות ודחינן ליה מעיקרא ואקשינן והא שלמה כתיב ומשלמה יש לרבות עופות ועל זה השיב המקשה שפיר אין בב״ח קאמרינן וכו׳ כוונתו בזה דע״כ לא שייך לרבות עופות משלמה אלא כל חד באפי נפשה דרשינן כדי למעט עופות דלא נרבינהו משלמה דאלת״ה אלא דב״ח נמי שייך לרבות משלמה א״כ לכתוב שלמה לחוד וכמ״ש התוספות אבל התרצן השיב והוכיח להיפך דע״כ דמשלמה לא שייך לרבות שום ב״ח כיון שאין דומה לו ממש דאלת״ה אלא דב״ח איתרבו משלמה והני פרטי דכתיבי היינו למעט עופות נכתוב חד פרטא בב״ח לבד משלמה כדי למעט עופות אלא ע״כ דאדרבא כל הני פרטי לאתויי עופות באם אין ענין כדכתב רש״י משום דשלמה לא שייך לרבות שום ב״ח כיון שאינו דומה לגמרי וכדכתיבנא וא״כ שפיר איצטריכו כולהו פרטי ודו״ק:
שם אלא כל ריבויא הוא וכו׳ התוס׳ נדחקו ליישב הא דדרשי׳ ליה בברייתא להדיא בל׳ כלל ופרט ולולי דבריהם היה מקום אתי ליישב דברייתא א״ש אליבא דהלכתא משום דקשיא לי מעיקרא מאי מקשה תלמודא אי מה הפרט דבר שנבלתו מטמא במשא וכו׳ אבל עופות לא דהא אסקינן בנזיר פ׳ ג׳ מינין דכל מידי דאיתא בכלל ופרט מרבינן אפי׳ מאי דדמי לפרט בחד צד וא״כ מהיכא תיתי למעט עופות כיון דדמי בדבר המטלטל וגופו ממון בשלמא הא דבעינן דבר המטלטל וגופו ממון אע״ג דתרי מילי אינון כבר כתבו התוס׳ שם דכחד צד חשיבי דהי מינייהו מפקת אבל דבר שנבלתו מטמא ודאי חשיב צד אחר שהרי אין לך דבר שנבלתו מטמא שלא יהא דבר המטלטל וגופו ממון וא״כ ממ״נ אית ליה חד צד דדמי לעולם ואע״ג דלא דמי בהא גופא שנבלתו מטמא אפ״ה אית לן לרבויי אלא דבאמת הא מלתא תליא בפלוגתא בפ׳ בכל מערבין דמאן דס״ל כללא קמא דוקא בעינן דדמי ליה בתרי צדדים ומאן דס״ל כללא בתרא דוקא מרבה אפילו דדמי בחד צד וא״כ ע״כ הא דמקשה תלמודא הכא למעט עופות היינו למאן דס״ל כללא קמא דוקא ומשום דלא מצינו שום תנא שסובר דכפל אינו נוהג בעופות הוא דפריך הכי וע״ז משני שפיר דהא כולהו תנאי מודו בזה היינו משום דס״ל כל ריבויא הוא אבל באמת אנן קי״ל כמ״ד כללא בתרא דוקא דהכי משמע סוגיא דנזיר שהבאתי ועוד דבההיא דבכל מערבין גופא פסק הרמב״ם כוותיה מכלל דהכי קי״ל דמרבינן אפי׳ דדמי בחד צד היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל וא״כ אתיא ברייתא שפיר אליבא דהלכתא דמכלל ופרט וכלל גופא ילפינן אפילו עופות ועיין בתוספות בפרק בכל מערבין ותמצא כדברי ואף למה שכתבו שם התוספות דהא דמרבינן אף על פי שאינו דומה בשני צדדים היינו היכא שהצד השני גרוע מכל מקום נראה באמת דההיא צד גרוע מיקרי דמה ענין נבלתו מטמא לענין תשלומי כפל ודו״ק כן נראה לי נכון. ומתוך מה שכתבתי ממילא נתיישב שיטת הרמב״ם ז״ל במה שהשמיט בחיבורו דפטור מכפל בדבר שאינו מסויים והיא נגד מסקנת הש״ס דממעטינן ליה משלמה וכה״ג יש לתמוה במה שכ׳ בפירוש המשניות דמשנתינו דילפינן הא דכפל נוהג בכל דבר בכלל ופרט וכלל והוא ג״כ נגד מסקנת הש״ס וכבר תמה עליו הרש״ל ז״ל בס׳ ים של שלמה בשניהם ולמאי דפרישית אתי שפיר דהרמב״ם ז״ל לשיטתו שפסק להדיא בהלכות מעשר שני כמ״ד כללא בתרא דוקא וא״כ ילפינן שפיר הכל בכלל ופרט וכלל לרבויי נמי אפי׳ עופות טמאים כדפרישית. ואי תקשה אכתי כל הני תרי כללי ופרטי למה כיון דע״כ לשיטתו כפל ושבועה שווין לגמרי בכל דבר ממילא בחד כלל ופרט סגי כדמסיק הש״ס א״כ לכתוב רחמנא להני פרטי גבי היאך אלמא דהש״ס חושב לסברא פשוטה דכפל ושבועה חדא מלתא כמו שכתבו התוס׳ אם כן ממילא אפי׳ למ״ד כללא בתרא דוקא נמי איתא להך סברא. איברא דלענ״ד לא קשה מידי ובפשיטות מצינן למימר דהשתא דממעטינן להא דר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן דטוען טענת גנב באבידה נמי חייב כפל מקרא דעל כל אבידה תו לא מצי למכתב להנך פרטי לעיל דהא האי קרא דעל כל אבידה לא שייך כלל בתחילת הפרשה בכללא דכי יתן איש אל רעהו דהא באבידה לא שייך כי יתן דקאמר הש״ס להדיא בפ׳ הגוזל דף ק״ו ועוד דהא הרמב״ם ז״ל פסק להדיא דשומר אבידה כש״ש דמי א״כ לא שייך כלל אבידה בהך פרשה קמייתא דאיירי בש״ח מש״ה איצטריך למכתב על כל אבידה קרא בפני עצמו לחייב שבועה וכפל בטענת ליסטים מזויין וממילא איצטריך כללא ופרטא אחרינא משום אבידה גופיה לאשמעינן דנוהג בכל דבר המטלטל וגופו ממון ולמעוטי עבדים ושטרות וקרקעות דלא תימא כיון דשומר שכר חמיר טפי ונוהג אפי׳ בהנך כי היכי דמרבינן אבידת קרקע לעיקר השבת אבידה מקרא דלכל אבידת אחיך כדאיתא בב״מ בפ׳ אלו מציאות והא דלא אמרינן הכי בשמעתין היינו כדפרישית דסוגיא דהכא אזלא למ״ד דכללא קמא דוקא וכה״ג:
שם בגמרא על כל אבדה לכדר׳ חייא בר אבא דאמר ר׳ חייא וכו׳ הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל. לכאורה יש לתמוה אדר׳ חייא ור׳ יוחנן מאי קמ״ל דהא פשטא דקרא ודאי הכי משמע ואי אפשר לפרשו בענין אחר דבהאי קרא גופא דכתיב על כל אבידת אחיך סיים קרא בהדיא ישלם שנים לרעהו ועוד קשה בסוגיא דהכא אכתי ריבויא דעל כל אבידת למה לי מיהא בהא מצינן למימר כדפרישית לעיל לשיטת הרמב״ם ז״ל אבל לפירוש רש״י ותוספות ז״ל דלא נחתי להכי קשה ונראה ליישב דאי לאו דאשמועינן ר׳ חייא בר אבא ור׳ יוחנן הוה אמינא דבטענת גנב באבידה לחוד אין לחייבו שבועה ולא כפל ופשטא דקרא הוה מוקמינן ליה ע״י גלגול דוקא היכא שכבר נתחייב שבועת שומרין קמ״ל רחב״א משמיה דר״י דבטענת גנב באבידה לחוד נמי מחייב שבועה וכפל ויליף לה מדכתיב על כל אבידה אשר יאמר משמע דעל כל טענות ותביעות באבידה לבד וכמ״ש נ״ל נכון ומוכרח מסוגיא קמא דפרק הגוזל דף ק״ו ושם יבואר יותר בעזה״י:
שם נכתוב רחמנא שור וחמור שה למה לי ויש להקשות דלמא אי לאו דכתב רחמנא שה ה״א דלא חייב רחמנא בכפל בב״ח אלא דומיא דשור וחמור דאית בהו ביטול מלאכה אבל בשה שלא ביטלו ממלאכתו לא חייבו רחמנא דהא אשכחן דמה״ט אקיל רחמנא לגביה בתשלומי ד׳ לר״מ לקמן בפירקין ומכ״ש שיש להקשות כן אליבא דר״י דאמר התם דהא דאקיל רחמנא בשה מבשור היינו מפני שמרכיבו על כתיפו ובאמת זה הטעם לא שייך בשעת טביחה ומכירה אלא בשעת הגניבה וא״כ אי לאו דכתב רחמנא כפל בשה ה״א הא דחייב ה׳ בשור היינו תרי על הגניבה וג׳ על הטביחה ובשה סגי בד׳ אחד על הגניבה ותלת על הטביחה לכך איצטריך למיכתב בהדיא כפל בשה ויש ליישב וצ״ע:
בפרש״י בד״ה ואי ס״ד כו׳ לכתבינהו להני פרטי כו׳ דהא בקרא קמא נמי כפילא כתיב וכו׳ עכ״ל. ואף למ״ד לקמן דהאי קרא קמא איירי בגנב עצמו וקרא דבתרא איירי בט״ג מ״מ כיון דמצינו דבהדי הדדי כתיבי מסתמא תרווייהו קאי אכלל ופרט דכתיב בריש ענינא וכדאמרינן נמי למסקנא דתרווייהו קאי אכלל ופרט בעל כל דבר פשע דסיפא דקרא:
בא״ד וקרא קמא וכו׳ לענין שבועה הוא דאתא וכו׳ עכ״ל. וקשה דא״כ בשבועה גופא תקשה מנ״ל לרבויי ב״ח דכיון דמכללא ופרטא אתיא אין לנו לרבות אלא דומיא דכסף או כלים שאינן ב״ח וליכא למימר דרש״י נחית כאן לסברת תוספות דמשום דהוי ב״ח לא גרע דא״כ תקשה נמי למאי דמסקינן אלא כל ריבויא אכתי ל״ל האי ריבויא וכל הני פרטי כיון דמצינן למילף כולה מילתא מכלל ופרט דכסף או כלים וכקושית התוספות בד״ה ל״ל למיהדר דהא תירוץ תוספ׳ דשבועה וכפל חדא מלתא לא משמע ליה לרש״י למסקנא וכמו שיתבאר בביאור התוספות בסמוך וליכא למימר דרש״י אזיל לשיטתו דדבר שאינו מסויים היינו שאין לבעלים סימן בו וא״כ ע״כ דלא שייך למעטו מכסף או כלים ומש״ה לא מצינו באמת דפטור בכה״ג משבועה משום דלא ממעטו אלא משלמה דכתיב בפני עצמו לענין תשלומי כפל וא״כ א״ש למסקנא דאיידי דאיצטריך למכתב שלמה ועל כל אבידה נמי איצטריך לכדכתיבנא איצטריך נמי למיכתב הריבויא וכל הני פרטי כי היכי דלא נלמד שלמה ועל כל אבידה במדה אחרת לענין כפל כגון בפרט וכלל ולרבויי כל מילי אפילו קרקעות או בכלל ופרט אי הוי כתיב איפכא ולמעט כל מילי אפילו ב״ח להכי כתב רחמנא בהדיא על כל דבר פשע וכל הני פרטי למידרש כדדרשינן דא״כ תקשה אכתי מנ״ל לתלמודא דהאי כל ריבויא הוא דלמא לעולם כלל ופרט וכלל הוא למעט עופות והא דלא כתב להני פרטי ברישא דקרא היינו משום שלמה ועל כל אבידה דבע״כ הוצרכו לכתוב בפני עצמן לכך כתב נמי הכופ״כ בפ״ע כי היכי דלא נלמד במדה אחרת וכדכתיבנא אע״כ דלא שייך לומר כן משום דעל כל אבידה לא משמע לכלל אלא יותר משמע לכדרחב״א דאיירי מענין אחר לט״ג באבידה (אלא ודאי דלא שייך למילף שום ב״ח מכסף או כלים לכן איצטריבו למיכתב בהדיא אלא מדלא כתיבי ברישא דקרא) א״כ הדרא קושיא לדוכתיה למסקנא ל״ל הריבויא וכל הני פרטי כיון דמצינו למילף הכל מכסף או כלים לבר משלמה דאיצטריך לדבר שאינו מסויים א״ו דלא שייך למילף שום ב״ח מכסף או כלים לכך איצטריכו למיכתב בהדיא אלא מדלא כתיבי ברישא דקרא ונייתר על כל דבר פשע מוכח בגמרא שפיר דעל כל דבר פשע איצטריך משום דאי הוי כתיבי ברישא דקרא הוי דרשי׳ בכופר״כ ולמעט עופות ועכשיו דכ׳ על כל דבר פשע ודאי ריבויא הוא לרבות עופות וא״כ לפ״ז הדרא קושיא לדוכתא דעכשיו למסקנא לפרש״י דקרא קמא לענין שבועה איירי מנ״ל לרבות ב״ח לשבועה כיון שהוכחתי דלא שייכי לרבויינהו מכסף או כלים. והנלפע״ד ליישב דלענין שבועה לא צריך לרבויי ב״ח דהא בפרשה שניה דש״ש נמי שבועה כתיב והתם בהדיא כתיבי ב״ח ולענין שבועה אין לחלק בין ש״ח לש״ש דכל מילי דשבועה חדא מלתא היא ותדע דהא אפילו בשבועה דעד א׳ דלא כתיב כלל בהאי עניינא ואפ״ה ממעטינן קרקעות וכל הני דפטירי משבועת השומרים כמו כן פטרינן משבועה דעד א׳ ובזה הסכימו כל הפוסקים והוא מוכרע מש״ס פרק הכותב דף פ״ז ולא מצינו שום קרא ע״ז אע״כ דכל דיני שבועה דאורייתא א׳ הם לענין דברים שנשבעין עליהם או לא מכ״ש שאין לחלק בשבועת השומרים גופייהו ואע״ג דבפרק הזהב מצריכינן כופר״כ בפני עצמו בש״ס היינו לענין תשלומין דוקא אבל לשבועה חדא מילתא היא וא״כ א״ש הסוגיא דידן דאי ס״ד דהני פרטי אתי למעט עופות ניכתבו ברישא דקרא וממילא נאמר דקאי לענין כפל לחוד דמשבוע׳ א״א למעטו כיון דמצינו דבש״ש חייב בשבועה אפי׳ עופות והיינו מרבויא דוכל בהמה אע״כ מדכתיב על כל דבר פשע היינו לרבויי עופות אפי׳ כפל. ואין להקשות אכתי בפשיעה דש״ח מנ״ל דחייב בב״ח דהא לענין תשלומין ודאי לא מצינו למילף מש״ש דכל עיקר חלוקין בתשלומין אף אתה אמור דלענין תשלומין מתרבו שפיר למסקנא מריבויא דעל כל דבר פשע דפשטא דקרא איירי מתשלומי פשיעה ותשלומי כפל בט״ג. מיהו לפ״ז נ״מ לדינא דלרש״י דפי׳ דדבר שאינו מסויים היינו שאין בו סימן ופטור מכפל א״כ ה״ה דפטור מפשיעה כיון דכחדא נפקי מקרא דעל כל דבר פשע משא״כ משבועה לא שייך לפוטרו כיון דשבועה מרישא דקרא אתיא וצ״ע ודוק היטב. אמנם למה שכתבו הפוסקים דדעת רש״י בפרק הזהב דאף קרקעות ודכוותיה דמימעטו משבועה בש״ח אפ״ה חייב בתשלומי פשיעה כשיטת הרמב״ם ז״ל א״כ בלא״ה אתי שפיר ועי׳ בחדושינו פ׳ הזהב:
בתוספות בד״ה למה לי למיהדר וכו׳ וא״ת ל״ל דכתב רחמנא וכו׳ לא ליכתוב אלא כסף ומינייהו שמעינן דבר המטלטל וכו׳. כל זה לפי שיטתם לעיל דב״ח נמי שייך למילף דמשום דהוי ב״ח לא גרע אמנם אף למש״כ שסברא זו אינה מוכרחת אלא לסברת המקשה דלעיל מ״מ שייך שפיר קושיית התוספות דליכתוב כסף וחד ממיני ב״ח דתו לא שייך כל חדא כלל ופרט באפי נפשיה אלא כולהו פרטי כחדא כמו בבקר וצאן ובכמה דוכתי וא״כ לא שייך למדרש כעין הפרט אלא לדבר המטלטל וגופו ממון אבל ממה שיתבאר בסמוך א״א לפרש כן:
בא״ד וי״ל דאיצטריך כסף או כלים לכדדרשינן כו׳ עכ״ל. ומ״מ מוכח בגמרא שפיר דכל ריבויא מדלא כתיבי לאינך פרטי ברישא דקרא ואפ״ה הוי ידענא דכסף או כלים אתי להאי דרשא דלכלל ופרט לא צריך דמהנך פרטי לחוד נפקי וכן הוא במהר״ם ובת״ח מיהו אכתי קשה דלמסקנא נמי אכתי ל״ל כל הנך פרטי וריבויא דכל ניכתוב שלמה ברישא דקרא גבי כסף או כלים וממילא ילפינן הכל משלמה לסברת התוספות דב״ח לא גרע וכן למה שכתבתי שסברא זו אינה מוכרחת ואפשר דב״ח לא ילפינן משלמה אכתי ניכתוב ברישא דקרא חד ממיני ב״ח בהדי שלמה בענין דליכא למדרש כל חד באפיה נפשיה וממילא ילפינן הכל וכמו שיתבאר לכך נראה דהא שכ׳ התוספות דנוכל ללמוד ב״ח משלמה היינו אי הוי כתיב שלמה לחוד אבל השתא דכתיבי כסף וכלים לדרשא וא״כ אי נכתוב שלמה לחוד ממילא משמע מדאכפול קרא תלת מיני במידי דלאו ב״ח ודאי למעוטי ב״ח אתי לכך איצטריך למיכתב נמי מידי דב״ח ואכתי ה״א למעוטי עופות מדפרט כל הני פרטי משמע טפי למדרש כל חד באפיה נפשיה לכך איצטריך ריבויא דכל כי היכי דלא תימא דריבה הכל אפילו עבדים וקרקעות כו׳ לכך איצטריכו כולהו פרטי וכדמסיק בגמרא ואף לפמ״ש דבלא״ה לא שייך ללמוד מידי דב״ח משלמה יש ליישב כן אלא שאין להאריך והמעיין יבין מיהו כ״ז לשיטת התוספות אבל לפרש״י דג״ש קמייתא דכסף או כלים אכתי במילתיה קאי לענין שבועה אין אנו צריכין לכל זה וכמו שכתבתי באריכות בסמוך בל׳ רש״י:
בא״ד ולפי מה שפי׳ דכפל ושבועה כו׳ ואפילו היכא דנשבע ע״י גלגול בדבר שאינו מסויים פטור מכפל עכ״ל. דבריהם תמוהים מאד דכיון דכפל ושבועה כחדא נפקי בלא גלגול נמי א״ש וכן התמיה מהרש״א ע״ש מה שתירץ ולענ״ד נראה דל׳ התוספות ואפילו היכא דנשבע כו׳ לאו לתרוצי קראי כתבו כן דבלא״ה מיתרצי אלא דכ״כ לקושטא דמילתא דמאי דמסקי דכפל ושבועה כחדא נפקי לא תימא משום דחד טעמא לתרווייהו דכפל גופא מחמת שבועה אתא א״כ סד״א היכא דנשבע ע״י גלגול לחייב בכפל לכך כ׳ דלא אמרינן הכי אלא שמקרא אחד יוצא לשני טעמים ואפילו ע״י גלגול נמי פטור ומה שכתבו כן בדבר שאינו מסויים היינו משום דמיניה סלקי כמסקנת דבריהם וה״ה לאינך כן נ״ל ודע שדברי תוס׳ בזו הסוגיא הם אליבא דב״ח דגנב עצמו מאם המצא תמצא נפקא ולא איירי בפ׳ דכי יתן אלא בטוען טענת גנב וק״ל:
בגמרא שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים. ואין להקשות מנ״ל הא דילמא שלמה לגופיה איצטריך דאי לאו שלמה ה״א דכל לאו ריבויא הוא אלא כופר״כ ולמעוטי כל מילי דלאו ב״ח ומה״ט נמי לא מצי למיכתב ברישא דקרא גבי כסף או כלים אלא דא״א לומר כן דהא ברישא דקרא נמי כתיב כפל בהדיא ואף למ״ד דרישא דקרא בגנב עצמו איירי מ״מ כאן דבתרי ענייני כתיבי לא משמע לחלק ביניהם ולפמ״ש לפרש בתוספות בכפל ושבועה חדא מילתא היא בלא״ה לק״מ:
דהא [שהרי] כל חד וחד [אחד ואחד] מן הפרטים המנויים כאן כלל ופרט וכלל באפי נפשיה דרשינן ליה [בפני עצמו אנו דורשים אותו] ומכל אחד למדים לסוג מסויים של דברים הדומים לו, ואין למדים מכל הפרטים כאחד. וכיון שכך, נמצא שבעלי החיים המנויים שם יש בהם צד משותף אחד — שנבלתם מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא!
This line of reasoning is correct, because we expound each one of the listed items in the generalization, and detail, and generalization by itself. Each item is treated individually as representing a category, but the different items are not grouped together into one broad category. Since several animals are listed, it is concluded that if the stolen item is an animal it must resemble the listed animals. But since birds do not transmit impurity through contact or carrying, they are not subject to double payment.
הכל
(2) א״כ אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חַד פְּרָטָא.
The Gemara rejects this: If so, let the Merciful One write just one detail, i.e., animal, and that would have been enough to teach that animals are subject to double payment only if they transmit impurity through contact and carrying, so birds are excluded. Since the Torah listed several animals, birds are included.
א״כ – דכעין הפרט בכל צדדין הוא דמייתי לא נכתוב אלא חד מהני פרטי דבעלי חיים ומתרבי כעין הפרט כל שנבלתו מטמאה ומדכתב פרטי יתירי תנם ענין לרבות שאר בעלי חיים.
ודוחים: אם כן, נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] ברשימת בעלי החיים רק חד פרטא [פרט אחד] והייתי לומד ממנו הגדרה זו — כל שנבלתו מטמאה, ואין בכלל זה עופות. וכיון שריבתה התורה בפרטים הרי זה להרבות בעניינים ובסוגים נוספים של בעלי חיים, ובכלל זה עופות.
The Gemara rejects this: If so, let the Merciful One write just one detail, i.e., animal, and that would have been enough to teach that animals are subject to double payment only if they transmit impurity through contact and carrying, so birds are excluded. Since the Torah listed several animals, birds are included.
הכל
(3) הֵי נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא שׁוֹר הֲוָה אָמֵינָא קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אִין שֶׁאֵין קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ לָא וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חֲמוֹר הֲוָה אָמֵינָא קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה אִין שֶׁאֵין קָדוֹשׁ בִּבְכוֹרָה לָא.
The Gemara questions this assertion: Which individual animal should the Merciful One have written? If the Merciful One had written only “ox,” I would say that only an animal that is similar to an ox, in that it is sacrificed on the altar, yes, it is subject to double payment. But an animal that is not sacrificed on the altar, no, it is not subject to double payment. And if the Merciful One had written only “donkey,” I would say that only an animal that is similar to a donkey, in that its firstborn male offspring is sacred with the sanctity of a firstborn, yes, it is subject to double payment. But an animal that is not sacred with the sanctity of a firstborn, no, it is not subject to double payment. The principle of double payment would then include cattle, sheep, goats, and donkeys, but not other animals (see Exodus 13:13 and Deuteronomy 15:19).
קדוש בבכורה – כעין שור ושה הוא דמתרבי מכעין הפרט דחמור דדמי ליה בתלת צדדין בעלי חיים ובבכורה ונבלתו מטמאה אבל צבי ואיל דלא דמי ליה אלא בתרתי לא להכי כתב שור דאם אינו ענין לו תנהו ענין לשאינו קדוש בבכורה דדמי מיהת בתרתי לפרטא ב״ח ונבלתו מטמא ולעולם עופות לא.
ומקשים על כך: הי [איזה] פרט מרשימת הפרטים נכתוב רחמנא [תכתוב התורה]? אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] כפרט ״שור״ בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי רק דבר הקרב לגבי מזבח כקרבן — אין [כן] הריהו בכלל כפל, ואילו דבר שאין קרב לגבי מזבח — לא. וכן, אי כתב רחמנא [אילו היתה כותבת התורה] רק ״חמור״, הוה אמינא [הייתי אומר] כי רק דבר הקדוש בבכורה — אין [כן] הריהו בכלל כפל, שכן יש קדושה לפטר רחם של חמור, ואולם דבר שאין קדוש בבכורה — לא!
The Gemara questions this assertion: Which individual animal should the Merciful One have written? If the Merciful One had written only “ox,” I would say that only an animal that is similar to an ox, in that it is sacrificed on the altar, yes, it is subject to double payment. But an animal that is not sacrificed on the altar, no, it is not subject to double payment. And if the Merciful One had written only “donkey,” I would say that only an animal that is similar to a donkey, in that its firstborn male offspring is sacred with the sanctity of a firstborn, yes, it is subject to double payment. But an animal that is not sacred with the sanctity of a firstborn, no, it is not subject to double payment. The principle of double payment would then include cattle, sheep, goats, and donkeys, but not other animals (see Exodus 13:13 and Deuteronomy 15:19).
הכל
(4) אָמְרִי א״כ אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא שׁוֹר וַחֲמוֹר שֶׂה לְמָה לִי ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ לְאֵתוֹיֵי עוֹפוֹת.
The Gemara responds: Say in answer to this question: If so, if the Torah had wished to limit double payment to cases where cattle, sheep, goats, or donkeys were stolen, let the Merciful One write just “ox” and “donkey”; why do I need the verse to mention “sheep”? Conclude from it that the Torah intends to include even animals that do not meet these criteria, e.g., birds.
שה למה לי לאתויי עופות. הא דלא קאמר לאתויי שאר בעלי חיים כגון סוסים וגמלים משום דהנהו לא אצטריכי דהא אתו מכלל ופרט וכלל וכדאמרינן מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא ולא אצטריכי אלא לעופות.
שה למה לי לאתויי עופות. הא דלא קאמר לאתויי שאר בעלי חיים כגון סוסים וגמלים משום דהנהו לא אצטריכי דהא אתי מכלל ופרט וכלל וכדאמרינן מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא ולא אצטריכי אלא לעופות. הרשב״א ז״ל.
אלא לאו שמע מינה כל ריבויא הוא. ואם תאמר ולמה לי דכתב רחמנא כל וכל הני פרטי לא לכתוב אלא כסף או כלים לחוד כמו שכתוב בתוספות. ומיהו שלמה ודאי היה צריך לכתוב גבי אם כסף או כלים למעוטי דבר שאינו מסוים. וי״ל כסף או כלים איצטריך לכדדרשינן בשבועות מה כלים שנים וכו׳. והא דדרשינן ליה בפרק הזהב בכללי ופרטי אלו לא נאמר קאמר כמו שכתוב בתוספות. ומיהו האי ברייתא דלעיל קצת קשה דלא מיפרשא שפיר באלו לא נאמר דמאי אמרת אלו לא כל ריבויא הייתי דורש על כל דבר פשע בכלל ובפרט וכלל והייתי אומר מה הפרט דבר המטלטל וגופו ממון זה אינו דאם כן הייתי מרבה עופות טמאים ואי אפשר לומר כן. ומיהו מצינו למימר דהא דנקט בכהאי גוונא לאו משום דדרשת ליה לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבים כל דבר המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשא זו של כלל ופרט שגורה בתלמוד נקט בענין זה. תוספות שאנץ.
אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק ״שור״ ו״חמור״, ״שה״ למה לי? שמע מינה [למד מכאן], מייתור זה, לאתויי [להביא לרבות] גם עופות.
The Gemara responds: Say in answer to this question: If so, if the Torah had wished to limit double payment to cases where cattle, sheep, goats, or donkeys were stolen, let the Merciful One write just “ox” and “donkey”; why do I need the verse to mention “sheep”? Conclude from it that the Torah intends to include even animals that do not meet these criteria, e.g., birds.
הכל
(5) וְאֵימָא לְאֵתוֹיֵי עוֹפוֹת טְהוֹרִים דּוּמְיָא דְשֶׂה דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה אֲבָל עוֹפוֹת טְמֵאִים דְּלֵית בְּהוּ טוּמְאָה דְּלָא מְטַמְּאִי בְּגָדִים אַבֵּית הַבְּלִיעָה לָא כֹּל רִיבּוּיָא הוּא.
The Gemara asks further: But say that the verse mentions sheep in order to include only kosher birds, which are similar to the sheep listed in the verse, in that a carcass of these birds renders both the one who eats it and his garments ritually impure when it passes through his esophagus, as the carcass of a sheep also transmits ritual impurity. But non-kosher birds, whose carcasses do not have ritual impurity at all, as they do not render either the one who eats them or his garments impure when they pass through his esophagus, no, they are not subject to double payment. The Gemara answers: The word “any [kol],” in the phrase “for any [kol] matter of trespass” is an amplification, and serves to include even non-kosher birds in the principle of double payment.
ואימא טהורין – דדמי לפרטא קצת דיש טומאה בנבלתם קצת לטמא בבית הבליעה.
אבל עופות טמאים לא – דלית בהו טומאה כדאיתא בחולין (דף ק:) יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה ת״ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה וטריפה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה וטריפה אלא משום בל תאכל טמא.
דלא מטמא נבלתו – כדממעט להו בתורת כהנים ובזבחים בפ׳ חטאת [העוף] (דף סט:).
אלא כל ריבויא – אע״ג דבברייתא דריש להו כלל ופרט וכלל לאו משום דדריש לקרא הכי אלא מאיזה טעם שיהיה מרבינן כל דבר המטלטל וגופו ממון ולפי שדרשה זו שגורה בגמרא נקט בענין זה.
ומקשים עוד: ואימא [ואמור] כי למדנו מריבוי זה לאתויי [להביא] רק עופות טהורים, דומיא [בדומה] לשהשיש בנבלתו טומאה, ואף בנבלת עופות טהורים יש טומאה מסויימת, שכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים אבית [בבית] הבליעה, שאם בלע אדם מנבלת העוף הטהור הרי הוא נטמא ומטמא בגדים, אבל עופות טמאים דלית בהו [שאין בהם] טומאה במותם כלל, שלא מטמאי [מטמאים] בגדים אבית [בבית] הבליעה, לא יהיה בהם דין כפל! ומשיבים: ״כל״ הכתוב בפסוק זה (״על כל דבר פשע״), לשון ריבויא [ריבוי] הוא, ואם כן, אין כאן לימוד בדרך של כלל ופרט וכלל הבא ללמד על מה שהוא כעין הפרט, אלא יש כאן לימוד אחר בדרך של ריבוי ומיעוט, ולפי מידת לימוד זו כל הדברים השייכים בדרך כלשהי לענין המדובר נלמדים מלשון הריבוי, ובכלל זה לענייננו כל בעלי החיים, ואף עופות טמאים, שאף הם בכלל דין כפל.
The Gemara asks further: But say that the verse mentions sheep in order to include only kosher birds, which are similar to the sheep listed in the verse, in that a carcass of these birds renders both the one who eats it and his garments ritually impure when it passes through his esophagus, as the carcass of a sheep also transmits ritual impurity. But non-kosher birds, whose carcasses do not have ritual impurity at all, as they do not render either the one who eats them or his garments impure when they pass through his esophagus, no, they are not subject to double payment. The Gemara answers: The word “any [kol],” in the phrase “for any [kol] matter of trespass” is an amplification, and serves to include even non-kosher birds in the principle of double payment.
הכל
(6) וְכֹל הֵיכָא דִּכְתַב כֹּל רִיבּוּיָא הוּא וְהָא גַּבֵּי מַעֲשֵׂר דִּכְתִיב כֹּל וְקָא דָרְשִׁינַן לֵיהּ בִּכְלָל וּפְרָט.
The Gemara asks: But is it so that anywhere that the Torah wrote the word kol it is an amplification? But isn’t it so that with regard to second tithe, the word kol is written in the verse: “And you shall bestow the money for whatever [bekhol] your soul desires, for oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink, or for whatever your soul asks of you” (Deuteronomy 14:26)? And yet we expound that verse as a generalization, and a detail, and a generalization.
ומקשים: וכל היכא דכתב [מקום שנאמר בו] ״כל״ לשון ריבויא [ריבוי] הוא? והא [והרי] גבי [אצל] מעשר שני, שאת דמיו מעלים לירושלים וקונים בהם דברים למאכל, דכתיב [שנאמר] בו ״כל״, וקא דרשינן ליה [ואנו דורשים אותו] בדרך לימוד של כלל ופרט ולא בדרך לימוד של ריבוי.
The Gemara asks: But is it so that anywhere that the Torah wrote the word kol it is an amplification? But isn’t it so that with regard to second tithe, the word kol is written in the verse: “And you shall bestow the money for whatever [bekhol] your soul desires, for oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink, or for whatever your soul asks of you” (Deuteronomy 14:26)? And yet we expound that verse as a generalization, and a detail, and a generalization.
הכל
(7) דתני׳ דְּתַנְיָא {דברים י״ד:כ״ו} וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ כָּלַל בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר פָּרַט וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאׇלְךָ נַפְשֶׁךָ חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע אַף כֹּל פְּרִי מִפְּרִי וְגִידּוּלֵי קַרְקַע.
As it is taught in a baraita: “And you shall bestow the money for whatever your soul desires,” is a generalization, as no particular type of food is specified. “For oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink,” is a detail, as specific types of food are mentioned. When the verse concludes with “or for whatever your soul asks of you,” it has generalized again. Since the verse is formulated as a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. This indicates that just as each of the items mentioned in the detail is clearly defined as the produce of produce, i.e., they grow from a parent organism, e.g., agricultural produce or animals, and they are grown from the ground, i.e., their sustenance comes from the ground, so too the category of items one may purchase with second-tithe money includes all items that are the produce of produce and are grown from the ground.
בבקר ובצאן ביין ובשכר – בריש פרק בכל מערבין מפרש כל הני פרטי למה לי והתם נמי מייתי בריתא אחריתי דתני הכי מה הפרט מפורש ולד ולדות הארץ כול׳ ואיתה בריש סיפרא ואמרינן התם מאי ביניהו אמר אביי דגים איכא ביניהו למאן דאמר גידולי קרקע דגים גידולי קרקע נינהו. ולמאן דאמר ולד ולדות הארץ. דגים ממיא איברו. ומקשה התם לאביי דדגים לאו גידולי קרקע נינהו ואסיק רבינא עופות איכא ביניהו דאינון גידולי קרקע ולא ולדות הארץ דמן הרקק נבראו. והתם מפרש דמאן דמרבה עופות סבר כללא בתרא דוקא. ומאן דממעט עופות סבר כללא קמא דוקא.
דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הכתוב ״ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך״ (דברים יד, כו) דורשים: ״ונתת ההכסף בכל אשר תאוה נפשך״ — הרי זה כלל, ״בבקר ובצאן וביין ובשכר״ — הרי זה פרט, ״ובכל אשר תשאלך נפשך״ — חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה, אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, ומכאן למדים: מה הפרט מפורש שהוא פרי מפרי, כלומר, דבר שהוא עצמו תוצר של פרי, כגון יין הנעשה מן הענבים, וגידולי קרקע, כלומר, דבר שבעיקרו גדל או ניזון מן הקרקע, אף כל הדברים שאפשר לקנות בכסף מעשר שני צריכים להיות פרי מפרי וגידולי קרקע, ונמצא שהמלה ״כל״ (״בכל אשר תאוה נפשך״) משמשת ללימוד בדרך כלל ופרט וכלל!
As it is taught in a baraita: “And you shall bestow the money for whatever your soul desires,” is a generalization, as no particular type of food is specified. “For oxen, or for sheep, or for wine, or for strong drink,” is a detail, as specific types of food are mentioned. When the verse concludes with “or for whatever your soul asks of you,” it has generalized again. Since the verse is formulated as a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. This indicates that just as each of the items mentioned in the detail is clearly defined as the produce of produce, i.e., they grow from a parent organism, e.g., agricultural produce or animals, and they are grown from the ground, i.e., their sustenance comes from the ground, so too the category of items one may purchase with second-tithe money includes all items that are the produce of produce and are grown from the ground.
הכל
(8) אָמְרִי בַּכֹּל כְּלָלָא כֹּל רִיבּוּיָא הוּא וְאִיבָּעֵית אֵימָא כֹּל כְּלָלָא הוּא מִיהוּ כֹּל דְּהָכָא רִיבּוּיָא הוּא.
The Gemara responds: Say in answer to this question that the term bekhol is a generalization, whereas the term kol is an amplification. And if you wish, say an alternate answer: The word kol is usually a generalization. But the word kol that is written here, in the verse concerning double payment (Exodus 22:8), is an exception. It is regarded as an amplification, as the Gemara will explain.
אמרי [אומרים] בתשובה לכך: יש לחלק בין המקרים, ״בכל״ הרי הוא לשון כללא [כלל], ואילו ״כל״ לשון ריבויא [ריבוי] הוא. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ באופן אחר: לשון ״כל״ — כללא [כלל] הוא כרגיל, מיהו [אולם] ״כל״ דהכא [שנאמר כאן], בענין תשלומי כפל, לשון ריבויא [ריבוי] הוא.
The Gemara responds: Say in answer to this question that the term bekhol is a generalization, whereas the term kol is an amplification. And if you wish, say an alternate answer: The word kol is usually a generalization. But the word kol that is written here, in the verse concerning double payment (Exodus 22:8), is an exception. It is regarded as an amplification, as the Gemara will explain.
הכל
(9) מִכְּדֵי כְּתִיב מֵעִיקָּרָא כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל דִּכְתִיב {שמות כ״ב:ו׳} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כָּלַל כֶּסֶף אוֹ כֵלִים פָּרַט לִשְׁמוֹר הֲדַר וְכָלַל.
After all, there is another generalization, and a detail, and a generalization written at the beginning of this passage, as it is written: “If a man gives his neighbor money or vessels to safeguard and it was stolen from the house of the man, if the thief shall be found he shall pay double” (Exodus 22:6). “If a man gives his neighbor” is a generalization. “Money or vessels” is a detail. When the verse concludes “to safeguard,” it has generalized again.
מכדי כתיב – בראש הפרשה כלל ופרט כי יתן איש ודרשינן ליה בפרק הזהב לענין שבועת שומרין למימר דאין נשבעין אלא על כעין הפרט שמטלטל וגופו ממון.
וראיה לדבר: מכדי כתיב מעיקרא [הלוא נאמר מתחילה] בתחילת אותה פרשיה כלל ופרט וכלל, דכתיב [שנאמר] (שמות כב, ו): ״כי יתן איש אל רעהו״ — הרי זה כלל, ״כסף או כלים״ — פרט, ״לשמר״ — הדר [חזר] וכלל,
After all, there is another generalization, and a detail, and a generalization written at the beginning of this passage, as it is written: “If a man gives his neighbor money or vessels to safeguard and it was stolen from the house of the man, if the thief shall be found he shall pay double” (Exodus 22:6). “If a man gives his neighbor” is a generalization. “Money or vessels” is a detail. When the verse concludes “to safeguard,” it has generalized again.
הכל
(10) וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הַאי עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע נָמֵי לִכְלָל וּפְרָט הוּא דַּאֲתָא נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לְהָנֵי פְּרָטֵי גַּבֵּי הַאיְךְ כְּלָל וּפְרָט עַל כׇּל דְּבַר פֶּשַׁע לְמָה לִי ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ רִיבּוּיָא הוּא.
And if it enters your mind to say that this later verse: “For any matter of trespass” (Exodus 22:8), is also coming to state a generalization, and a detail, and a generalization, let the Merciful One write these details, i.e., ox, donkey, sheep, and garment, which are cited in the later verse, together with that previous generalization, and detail, and generalization. Why do I need the latter verse beginning with “for any matter of trespass”? Conclude from it that the word kol is an amplification in this instance, and it includes all animals.
ואי ס״ד האי על כל דבר פשע – דאתא לענין כפל למידרשיה בכלל ופרט אתא ולא מתרבי לכפל אלא כעין הפרט לכתבינהו להני פרטי בקרא קמא ולדרוש כל חד באפי נפשיה כדקאמרת דהא בקרא קמא נמי כפילא כתיב אלא ש״מ האי כללא דקרא בתרא ריבויא הוא ולענין כפל [לא] דרשינן כלל ופרט וקרא קמא דכתיב ביה כלל ופרט לענין שבועה הוא דאתא כדכתיב בתריה ונקרב בעל הבית וגו׳.
למה לי – למהדר למכתב כללא אחרינא אלא לאו ש״מ כל ריבויא הוא לפי מאי דמסיק השתא (כל ריבויא הוא השתא) נפיק מקרא דהכא כפל ושבועה וא״ת ל״ל דכתב רחמנא כל הני פרטי לא לכתוב אלא כסף ומינה שמעינן דבר המטלטל וגופו ממון מכלל ופרט וכלל וכי תימא שלא הייתי דורשו לכלל ופרט משום דאיצטריך כדדרשינן בשבועות (דף לט: ושם ד״ה מה) מה כלים שנים והא ע״פ כלל ופרט דרשינן ליה בהזהב (ב״מ דף נז: ושם ד״ה כי) לענין שבועה דאין נשבעין על הקרקעות ועל עבדים ושטרות וכפל ושבועה הכל אחד מדקאמר לכתבינהו להנך פרטי התם והיכי הוה מצי למכתבינהו א״כ הייתי ממעט עופות טמאים משבועה אלא ע״כ אם תמעטם מכפל ג״כ משבועה תמעטם ועוד אי הוה כתיב להו התם לא הוה דרשינן להו גבי כפל אלא גבי שבועה אלא פשיטא לן דהני קראי קיימי אכפל ושבועה וי״ל כסף או כלים איצטריך לכדדרשינן בשבועות מה כלים שנים כו׳ והא דדרשינן ליה בפ׳ הזהב (ב״מ נז:) לכללי ופרטי וכללי אילו לא נאמר קאמר כלומר אילו לא נאמר על כל דבר פשע היינו דורשין מיעוט קרקעות ועבדים ושטרות מקרא דכי יתן אבל השתא דכתיב על כל דבר פשע אייתר ליה כסף או כלים למה כלים שנים ולפי מה שפירשתי דכפל ושבועה הכל אחד כי היכי דדרשינן לענין שבועה מה כלים שנים הכי נמי לענין כפל וכן הא דממעטינן דבר שאינו מסויים הוי בין לענין שבועה בין לענין כפל ואפי׳ היכא דנשבע על ידי גלגול בדבר שאינו מסויים פטור הוא מכפל.
ואי סלקא דעתך האי כל דבר פשע וכו׳. לכתוב רחמנא כל הני פרטי גבי האיך וכו׳ עד למעוטי דבר שאינו מסוים. פירוש היינו חצי רמון וחצי אגוז. ויש מפרשים דבר שאינו במדה ובמשקל. ומיהו איכא למידק בה היכי אקשינן נכתבינהו רחמנא להני פרטי גבי כי יתן הא אי כתב הכי הוה אמינא דגבי שומרים נמי מיפטר בעופות הטמאים וכן גבי כפל והשתא לא מיפטר מדין חיוב שומר חנם ולא מכפל דכתיב בקרא קמא אלא משבועת מודה מקצת דכתיב בהאי קרא בלחוד הוא דפטרינן ליה ומדלא אמרי הכי שמע מינה דכל דמיפטר גבי שבועה בקרא בתרא מיפטר מכפל ומדין השומרים ושבועתן דכתיב בקרא קמא. והשתא קשיא לי אם כן כי היכי דדרשינן חד למעוטי דבר שאינו מסוים מקרא בתרא דהיינו שבועה דמודה מקצת נמעוט נמי מקרא קמא דהיינו דין השומרים וליפטר נמי מכפל. ואיכא למימר כיון דאשכחן בשומר שכר דרבי רחמנא כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל ובפרט אף על פי שאינו מסוים שמע מינה דהכי נמי לא פטריה מדין חיוב השומרים כלומר שאם פשע בהם יהיה פטור ולא משבועת השומרין אף על גב דאיכא למיפרך לא פרכינן דהא לאו מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא הוא וכי מיעט רחמנא דבר שאינו מסוים מענין שבועת מודה מקצת מיעט לה ולא לפוטרו מחיוב שומר חנם כי היכי דלא פטר משומר שכר כל דבר המטלטל וגופו ממון. תדע דהא דרשינן בשבועות מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב. ולא אמרינן הכי אלא לפוטרו משבועת דמודה מקצת אבל לפוטרו מחיובו של שומר חנם ומשבועת השומרים לא דליכא למימר דאי אפקיד גביה פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרים אחרים רביה רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשה וזו כדברי האומרים דלא בעינן שני כסף בשבועת השומרים. ויש לפרש דבר שאינו מסוים חצי כלי ואינו שוה שני כסף ופטור בכל השומרים משבועה אף על גב דאמרינן יצאו כלים למה שהן דוקא בשלם ובענין זה אמרו מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ומיהו לא ממעטי מחיוב השומרים דהא רבינהו משארי ואהני מיעוטא לשבועה בכלהו ואהני ריבוייא לחיוב בכלהו. ועוד דכלהו מיעוטי דהך פרשתא לשבועה ולכפל משתמעי דהא לא כתיב ואם פשע ישלם כדכתיב בשאר אלא קרקעות ושטרות דממעטים לגמרי משום דכתיב בשאר השומרים הוא וזהו דעתנו ומפורש עוד במסכת שבועות. וכן גנב עצמו חייב כפל בפחות משני כסף דאיתרבי בפרשתיה משור ועד חמור עד שה ולא אימעיט אלא לשבועה ולכפל דשומר עצמו. הרמב״ן ז״ל בשיטתו בסוף פרק הזהב.
וזה לשון תלמידי הר״פ ז״ל ואי סלקא דעתך האי כל דבר פשע לכלל ופרט הוא דאתא לכתוב רחמנא להני פרטי בהאיך קרא דכי יתן ולדרוש כל חד באפי נפשיה. וא״ת אי נכתבינהו התם לא הוו מדרשי לענין כפל דההוא קרא גבי שבועה כתיב. ויש לומר דכפילא כתיב התם בההוא קרא דכתיב אם ימצא הגנב ישלם שנים. וא״ת אכתי אי כתבינהו בההוא קרא הוו ממעטי עופות משבועה דבהכי מיירי קרא בהדיא לכך כתבינהו הכא בהאי קרא דעל כל דבר פשע דלא ממעיט אלא מכפל. ויש לומר דהשתא נמי דכתבינהו בקרא דעל כל דבר פשע כיון דממעטי מכפל ממעטי נמי משבועה וסברא הוא להיות להם דין אחד. ועוד דאשבועה נמי קאי האי על כל דבר פשע דכתיב לעיל מיניה ונקרב בעל הבית וגו׳ ואמרינן לקמן דלשבועה קאי וכתיב בתר הכי על כל דבר פשע ואכלא עניינא קאי אלא ימצא הגנב דמוקמי לה בטוען טענת גנב ואף אאם המצא דנכתב קודם אמרינן נמי לקמן דקאי. עד כאן.
וכתב ה״ר יהוסף הלוי ז״ל אבן מיגש בתשובת שאלה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבית וששאלת על מה שאמרו בפרק מרובה לענין תשלומי כפל מיהו האי כל דהכא ריבוייא הוא מכדי הא כתיב מעיקרא כלל ופרט דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור אי סלקא דעתך הני לכלל ופרט הוא דאתא לכתבינהו להני פרטי התם למה למיהדר למיכתב כללי אחריני שמע מינה האי כל ריבוייא הוא. ואמרת הואיל ולא למדנו דין הגנב אלא מזה הרבוי למה לי כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. תשובה אי לאו הני כללי דכי יתן איש אל רעהו וגו׳ הוה אמינא דקאי קרא דעל כל דבר פשע לכלל ופרט וכלל הוא דאתא והיה יוצא לנו מזה שאין עופות טמאים בכלל כמו שנתבאר ממה שנזכר למעלה מזה הואיל ורצינו לפרש אותו בדרך כלל ופרט וכלל להכי כתב רחמנא האי כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו וגו׳ לגלויי עליה דהאי על כל דבר פשע וגו׳ דלאו לכלל ופרט הוא דאתא אלא לריבוייא הוא דאתא ובזה נתרבו העופות הטמאים לדין זה. וא״ת לא לכתוב רחמנא קרא דעל כל דבר פשע וסגי לן בכלל ופרט דכי יתן איש אל רעהו שאין בו זכרון לבעלי חיים כלל כדי שנאמר אוציא אני עופות טמאים שהכלל ופרט וכלל הוא לאיתויי כל דבר המטלטל וגופו ממון. יש לומר שפסוק זה דעל כל דבר פשע צריכים אנו לו לפי שבו זכר השלמה שדרשנו אותו למעוטי דבר שאינו מסוים ונזכר בו גם כן אבדה לכדרבי חייא אמר רבי יוחנן דאמר הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל ואי אפשר לנו לדרוש שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים ואבדה לדרבי חייא בר אבא אלא אחר שקדם על כל דבר פשע שהוא ריבוי כל מילי ויספיק בו ולא יזכיר שלמה. הנה כבר נתבאר דקרא על כל דבר פשע אי אפשר שלא לזכרו והואיל ואי אפשר לנו מבלתי הקדימה התורה כלל ופרט וכלל דכי יתן איש אל רעהו להוכיח על קרא דעל כל דבר פשע שאינו לכלל ופרט וכלל אלא לריבויא. ותשובה זו שהשבתיך היא על הנוסחא שכתבת שהוא אי סלקא דעתך הני לכלל ופרט וכלל הוא דאתא אי הכי לכתבינהו להני פרטי התם למה ליה למיהדר למכתב כללי אחריני שמע מינה האי כל ריבויא הוא. שנראה מנוסחא זו שהשני פסוקים רוצה לומר כי יתן ועל כל דבר פשע בענין אחד הם ואז הוכרחנו לפי נוסחא זו לבאר למה הוצרכו שניהם ואמאי לא אמר חד מינייהו ולשתוק מאידך. אמנם אנחנו כך היא נוסחתנו אי סלקא דעתך דהאי כל לכלל ופרט הוא דאתא אם כן לכתביה רחמנא להאי כללא בכללא קמא למאי הלכתא שני קרא בדיבוריה שמע מינה לריבויא פירוש שאם היתה הכוונה בהאי כל דעל כל דבר פשע שיהיה כלל ויהיה על שור על חמור וכל הבא אחריו פרט ועל כל אבדה כלל היה מוציא המלות של הכללות בכאן במלת כי יתן ובמלת לשמור כמו שהוציאן בפסוק הראשון ולא היה מוציא הכללות בכאן במלת כל והואיל ולא הספיק לו במלת הכללות במה שהספיק לו בפסוק הראשון שהוא כי יתן ולשמור והם בלי ספק יותר חזקים לכלול יותר ממלת כי יתן ולשמור אם כן זאת ראיה שאין כוונתו אלא ענין הריבוי שהוא יותר חזק בהכנסת הכל מכלל ופרט וכלל ולפי שכלל ופרט אין מרבה אלא כעין הפרט והריבוי מרבה הכל ולא יניח למעט אלא דבר אחד. וכי תימא אכתי הני תרי פסוקי למה לי. יש לומר שפסוק כי יתן בא לפטור שומר חנם מן השבועה בדבר שאינו מטלטל ואין גופו ממון והפסוק השני שהוא על כל דבר פשע בא לשלול כל השבועות מהן כמו מודה במקצת שהוא יוצא מן אשר יאמר כי הוא זה וכיוצא בה. וראיה לזה אמרם במסכת שבועות על משנת ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וכו׳ מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור על חמור פרט וכו׳ אחר זה אמרו על פיסקא שומר חנם אינו נשבע מנא הני מילי דתנו רבנן כי יתן איש כלל וכו׳ הנה נתבאר שכלל ופרט דכי יתן בא לפטור שומר חנם מן השבועה בדבר שאין מטלטל ואין גופו ממון וכלל ופרט וכלל דעל כל דבר פשע בא לשלול כל השבועות מהן ואי אפשר שיאמר הפסוק האחד ולא יאמר השני. ע״כ.
וזה לשון הראב״ד ז״ל מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל על שור על חמור פרט על כל אבדה חזר וכלל וכו׳. צריכין אנו ליישב המקראות לפי הדרש. אמר בתחילה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים כלומר שטוען טענת גנב ואם אמת היה שימצא הגנב בעדים ישלם הגנב שנים. יש מי שאומר כאן שמעמיד מקרא זה בגנב עצמו ויש מי שמעמיד גם זה בטוען טענת גנב ומפרש אותו. אם ימצא שהוא עצמו גנב ישלם שנים כדאיתא בשמעתא וחד מינייהו למעוטי טוען טענת אבדה. ואמר עוד אם לא ימצא הגנב כלומר שלא הובררה טענתו ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה וישבע שלא שלח ידו וכו׳ שאם שלח ידו כבר הוא חייב בתשלומים אפילו נגנב אחר מכאן. על כל דבר פשע ישבע על כל דבר שנפקד אצלו אם פשע באותה הגנבה אם לא שאם פשע בה חייב לשלם. על שור על חמור פרט על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה. וכן אם יאמר שאבד ממנו הפקדון על כל פקדון שיהיה כי זה יהיה טענתו צריך שישבע עליה שלא פשע בה ושלא שלח בה יד. פירוש אחר על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה שאם יטעון טענת גנב באבדה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים אם נשבע לאחר שיכחישוהו עדים כי אין האלהים מרשיעים אלא על פי עדים אז ישלם שנים. הנה טוען טענת גנב כשהוכחש בעדים משלם תשלומי כפל ואף על פי שאמר הכתוב על כל אבדה דמשמע טענת אבדה נמי משלם שנים שהרי כתב בתחילה אם לא ימצא הגנב וכן בתחילה כתב וגונב מבית האיש עצמו בטוען טענת גנב קא עסיק ועלה קאמר ישלם שנים ואלו על טענת אבדה היה משלם שנים היה לו לכתוב במקום אחר תשלומי שנים על האבדה ואף על פי שכבר כתב כלל ופרט וכלל בתחילת הפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואנו דורשים משם כלל ופרט בזה. ויש לתמוה למה הוצרכו שניהם נאמר כי מן הכלל הראשון היינו יכולים לומר מה הפרט מפורש דבר שאינו בעלי חיים אף כל דבר שאינו בעלי חיים אבל מן הכלל השני אנו למדים כל דבר. וא״ת יכתוב השני לבדו הרי אמרו שאין יכולין לרבות כל דבר אלא מי שנבלתו מטמאה כעין הפרט אבל עופות טמאים לא ומבין שני הכללים ושני הפרטים אנו למדים זה את זה לרבות אפילו טמאים שאנו אומרים על כל דבר פשע ריבויא הוא מדהוה ליה למכתב להני פרטי בתראי בכללא קמא והדר כתב האי בתרא שמע מינה ריבוייא הוא לכל דבר. וכל הנך פרטי דכתיבי גביה לאו למידרש מינייהו כעין פרטייהו אלא כל חד למעוטי מילתיה כדאיתא בשמעתא. וזהו שאומר בכל מקום אין בהם תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו׳ ומניחין הראשון ותופסין השני מפני שהשני מחזק הראשון ומברר אותו שהכלל והפרט היינו יכולים לומר לאידך גיסא מה הפרט מפורש שאינו בעל חיים וכו׳ ומן השני אנו למדים הכל וכן הראשון צריך לשני כאשר כתבנו. וכן מביא בכל מקום שומר חנם אינו נשבע דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו וכו׳ מפני שהשבועה כתובה עם זה הכלל הראשון כי ונקרב בעל הבית לשבועה הוא. ומכל מקום בין לשבועה בין לתשלומי כפל שני הכללות צריכין זה לזה. ע״כ לשון הראב״ד ז״ל.
וזה לשון הרשב״א ז״ל איכא למידק אשמעתין דהכא משמע כי יתן איש אל רעהו דרשינן מיניה כללי ופרטי ועל כל דבר פשע לא אתי אלא לריבויא ולא לכללי ופרטי ואלו אין כן בכל התלמוד דאמרינן אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו׳. וכתב הראב״ד ז״ל כי שני הכללות הוצרכו וכו׳ ככתוב לעיל.
וכתב הר״א מגרמישא ז״ל וז״ל למה לי למהדר וכו׳. כתוב בתוספות ועוד אי הוה כתב להו התם לא הוה דרשינן להו גבי כפל וכו׳. וקשה דאם כן פרטי במידי דלאו בעלי חיים למה לי. ע״כ.
חד למעוטי קרקעות שטרות הוה ליה למעוטי ברישא כמו שכתוב בתוספות אלא סירכא דפרט וכלל נקט הכא. הרא״ש ז״ל.
וכן תירצו תלמידי הר״פ ז״ל דכיון דסוף סוף קא ממעט בין שטרות ובין קרקעות דאיכא מיעוטא לכל חד וחד נקט קרקעות איידי דנקט להו ברישא לעיל כדדרש להו בכלל ופרט וכלל. ע״כ.
בד״ה למה ליה למיהדר כו׳ וא״ת ל״ל דכתב רחמנא כל הני פרטי כו׳ עכ״ל לאו דוקא כל הני פרטי דשלמה איצטריך למעוטי דבר שאינו מסוים וק״ל:
בא״ד בין לענין שבועה בין לענין כפל ואפילו היכא דנשבע ע״י גלגול כו׳ עכ״ל לכאורה הוא תמוה דמי הכריח אותם למימר דמיירי בנשבע ע״י גלגול דהא כיון דכפל ושבועה מחד קרא נפקא ניחא בלאו הכי כמ״ש התוספות לעיל גבי יצאו קרקעות כו׳ וגבי רעהו אמר רחמנא כו׳ ונראה דמה שכתבו לעיל היכא דמחד קרא נפקי ניחא היא סברת התוס׳ אבל ר״י שהניח הדבר בתימה גבי הקדש לעיל לא ניחא ליה בהכי דאע״ג דמחד קרא נפקי כיון דההוא קרא בכפל כתיב משמע דאיצטריך למעט בכפל וכיון דליכא שבועה לא שייך בו כפל ולכך הוצרך לתרץ לעיל גבי קרקע והכא בנשבע ע״י גלגול וק״ל:
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי האי [פסוק זה] שאנו עוסקים בו, ״על כל דבר פשע״ (שמות כב ח), נמי [גם כן] לדרך לימוד של כלל ופרט הוא דאתא [שבא], אם כן נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך [שתכתוב התורה את הפרטים הללו, שור חמור וכו׳ אצל אותם] כלל ופרט וכלל האמורים בתחילה, ואם כן הכתוב הנוסף ״על כל דבר פשע״ למה לי? שמע מינה [למד מכאן] כי ״כל״ זה לשון ריבויא [ריבוי] הוא, וכיון שריבוי הוא — הרי הוא מרבה את כל בעלי החיים, ואף שאינם ממש כעין הפרט.
And if it enters your mind to say that this later verse: “For any matter of trespass” (Exodus 22:8), is also coming to state a generalization, and a detail, and a generalization, let the Merciful One write these details, i.e., ox, donkey, sheep, and garment, which are cited in the later verse, together with that previous generalization, and detail, and generalization. Why do I need the latter verse beginning with “for any matter of trespass”? Conclude from it that the word kol is an amplification in this instance, and it includes all animals.
הכל
(11) הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ כֹּל רִיבּוּיָא כֹּל הָנֵי פְּרָטֵי לְמָה לִי חַד לְמַעוֹטֵי קַרְקַע וְחַד לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים וְחַד לְמַעוֹטֵי שְׁטָרוֹת שַׂלְמָה לְמַעוֹטֵי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְסוּיָּים עַל כׇּל אֲבֵידָה לכדר׳ לְכִדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא דְּאָמַר ר׳ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן הַטּוֹעֵן טַעֲנַת גַּנָּב
The Gemara asks: Now that you said that the word kol is an amplification, why do I need all these details listed in the verse, i.e., ox, donkey, sheep, and garment? The Gemara answers: As for the three animals listed, one is mentioned to exclude land, one to exclude Canaanite slaves, and one to exclude financial documents. The example of a garment is mentioned to exclude an item that is not clearly delineated in size or quantity. “Or for any manner of lost thing” is written to teach that which Rabbi Ḥiyya bar Abba says, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who falsely states the claim that a thief stole
שלמה – יש לה סימנים כדאמרינן באלו מציאות (ב״מ דף כז.) מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנים כו׳.
למעוטי דבר שאינו מסויים – שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל.
חד למעוטי קרקעות – שטרות הוה ליה למעוטי ברישא דדמי טפי למעוטי כדמוכח לקמן בפ׳ בתרא (ב״ק קיז:) דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא הוה ממעט אלא שטרות.
וחד למעוטי עבדים – אע״ג דלעיל ילפינן עבדים מדאתקוש לקרקעות הכא כיון דכתיב כל ריבויא בעי לכל חד מיעוט באפי נפשיה.
דבר שאינו מסויים – פירש הקונטרס דבר שאין לבעלים סימן בו וקשה מה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן ומפרש ריב״א כגון ההיא דתנן בשבועות הדיינין (שבועות דף מב: ושם ד״ה על) אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין לאפוקי בית מלא מסרתי לך וכיס מלא והלה אומר מה שהנחת אתה נוטל אבל זה אומר עד החלון וזה אומר עד הזיז חייב ומנא ליה הא סברא אי לא משום דדרשינן משלמה ועוד היינו יכולין לפרש דבר המסויים כי ההיא דפרק הזהב (ב״מ דף מז.) מה נעל דבר מסויים כו׳ לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא וכן אמרינן לקמן (דף סד:) גבי דרשה דהמצא תמצא דאמר שדי חמור בין המצא תמצא למעוטי דבר שאינו מסויים היינו חצי רימון וחצי אגוז דממעט להו מכפל ודבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין דמצרכי גבי חיוב שבועה תיפוק ליה ממשמעות דכי הוא זה ויש ספרים דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים ואין נראה דמהיכא הוה ס״ד למעוטי דאיצטריך קרא לאתויי דאף על גב דממעטינן ליה לענין טוען טענת גנב מכפל בגנב עצמו מהיכא אתי אלא למעוטי גרס ואף על פי שנתמעט מגנב עצמו בפסוק הראשון אין למעט בכך בפסוק האחרון עד שימעט הכתוב בהדיא דהא קרקעות עבדים ושטרות איצטריך למעוטי ולא ילפינן מהדדי.
שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים – לענין שבועה דמודה מקצת, דהתם כתיב אשר יאמר כי הוא זה, ואם יטעון בית מלא וכיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל – פטור, עד שיטעננו בדבר שבמדה ויודה לו בדבר שבמדה, כגון זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון.
חד למעוטי קרקעות כול׳ – פירש המורה: ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי דכי הוי דיינינן להו בכלל ופרט לא הוה מיתרבי מכעין הפרט אלא דבר המיטלטל וגופו ממון. וממילא הוו מימעטי כל הני. ואינו נראה דאי הוה דרישנא ליה בכלל ופרט כל פרטא יתירא אתי לרבויי אפילו מידי דלא דמי לפרטא בכל צד ומשה דהוא פרטא יתירא הוה מרבינא מיניה עבדים וקרקעות ושטרות דלעולם פרטי יתירי לרבויי קאתו דאי כתיב חד פרטא לא מרבינן כעין הפרט אלא דבר הדומה לכל צד ואתא פרטא אחרינא לרבות אפילו מידי דלא דמי בכל צד וכי אתי עוד פרטא אחרינא מרבה אף על גב דלא דמי לפרט אלא בכל דהוי. אבל כי דרשי׳ להו בריבויי ומיעוטי אין המיעוט פירושו של ריבוי שתאמר אל תרבה אלא כעין המיעוט אלא הריבוי מרבה לעצמו והמיעוט ממעט לעצמו. ואם היה ריבוי ומיעוט לא אמרינן אין בריבוי אלא מה שבמיעוט כדאמרינן בכלל ופרט אלא הריבוי מרבה הכל והמיעוט ממעט הכל. הטל פשרה ביניהם שהריבוי ירבה כל הדומה למיעוט והמיעוט ימעט כל שאינו דומה למיעוט וכך הוא שווה ריבוי ומיעוט בלחוד כמו כלל ופרט וכלל וכי הדר וכתב ריבויא אחרינא מרבה אפילו מידי דלא דמי למיעוטא ומיעוטא ממעט דבר מועט. ואי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא הוה מרבינא מריבויי כל מידי וממעיטנא ממיעוטא דבר מועט. אבל השתא דכתיבי תלתא מיעוטי כל חד וחד ממעט לנפשיה נמצא עכשיו דפרטי יתירי אתו לרבות כי דרשת כלל ופרט וכי דרשת ריבוי ומיעוט מיעוטי יתירי אתו למעוטי משום הכי דרשי׳ להו בריבויי ומיעוטי ולאו בכללי ופרטי.
חד למעוטי קרקעות חד למעוט עבדים וכו׳. קשיא לי כיון דאיכא חד מיעוטא לקרקעות וחד מיעוטא לעבדים למה להו למימר יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דאפילו לא הוקשו הא אמעוט בהדיא מחד מהנך פרטי כקרקעות וכשטרות, וניחא לי דהרי לא (כתיב) [דריש] אלא מתוך שהפרט מפורש דבר המטלטל אמעוט בהדיא קרקעות ומשום שהפרט מפורש דבר שגופו ממון אמעוט שטרות דלא דמו כלל לפרט אבל עבדים למה נימעוט אותם דהא (דומיא) [דומין לקרא, ש״מ] שהן מטלטלין וגופן ממון ולפיכך לולי שהוקשו לקרקעות לא היינו ממעטין אותם.
חד למעוטי עבדים. ואף על גב דעבדים הוקשו לקרקעות וכל שנתמעטו קרקעות נתמעטו עבדים אפילו הכי כיון דהני נדי והני לא נדי (כדלעיל יב:) לעתים ממעט להו קרא בהדיא אי נמי כיון דאיכא רבויא ואיכא למימר דרבי כל מילי אצטריך למעוטי כל חד וחד באפי נפשיה וכו׳.
ואם תאמר בטוען טענת גנב אינו משלם את הכפל אלא בשכפר ונשבע כדאמרינן בסמוך. יש לומר דאצטריך היכא דאמרי דכפר ונשבע עליהן בגלגול כדתנן (קידושין כו.) זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים שאין להם אחריות לישבע. עוד יש לומר דכפל ושבועה הכל הלכה [אחת] אלא חד קרא לתרווייהו. ואם תאמר גנבה בקרקעות היכי שייך יש לומר במסיגי גבול.
וחד למעוטי שטרות. ואם תאמר למעוט שטרות מכפל למה לי קרא דהא אבדן אפילו בידים למאן דלא דאין דינא דגרמי פטור ואפילו מן הקרן ואפילו למאן דדאין לא הוה אלא מדרבנן וכדמוכח לעיל סוף פרק הכונס (בבא קמא סב.) בעי עשו תקנת נגזל במסורות ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו בו תקנה כדרך שעשו בגזלן תירצו בתוס׳ כיון כשישנו לשטר בעין חייב להחזיר להחזיר סלקא דעתך אמינא כשיחזור ישלם כפל קא משמע לן.
למעוטי דבר שאינו מסויים. פירש רש״י ז״ל דבר שאינו (משלם) [מסויים] שאין לבעלים בו סימן, ואינו מחוור דמה לי יש בו סימן מה לי אין בו סימן. ושאר המפרשים פירשו דבר שאין מסויים במדה או במשקל או במנין ונתמעטו כאן מפני שאין נשבעין עליהם (שבועות מב:) ומשלמה יצא לנו פטור שבועה בהן, והיינו דהכא ממעטין דבר שאינו מסוים ולקמן גבי גנב עצמו מרבינן דבר שאינו מסויים לפי שגנב עצמו משלם כפל בלא שבועה. ויש מפרשים דבר שאינו מסויים דבר שאינו שלם וכאותה דאמרינן פרק (הכותב) [הזהב] (ב״מ מז.) נעל מה נעל דבר המסויים אף כל דבר המסויים לאפוקי חצי אגוז או חצי רמון ולומר שעל דבר שאינו מסויים אינו משלם תשלומי כפל.
איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכי יתן איש אל רעהו דרשינן מיניה כללי ופרטי ועל כל דבר לא אתי אלא לרבויא ולא לכללי ופרטי ואלו בכולי תלמודא אמרינן אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דתנו רבנן על כל דבר פשע כלל כו׳. וכתב הראב״ד ז״ל כי שני הכללות הוצרכו זה לזה כי מן הכלל הראשון דהיינו כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לא ילפינן אלא דברים המטלטלין שאין בעלי חיים אבל מן הכלל השני אנו למדין כל דבר ומן השני לבדו לא היינו למדין אלא דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא כענין הפרט אבל עופות טמאים לא היינו למדין ונמצא שכל אחד משלים לחברו, ומיהו מדהוי ליה למכתב הני פרטי גבי קמא שמעינן דכל הני פרטי אתו למעוטי חד קרקעות וחד עבדים וחד שטרות וחד דבר שאינו מסויים, ולפי שהכלל האחרון משלים את הכלל הראשון אומר בכל מקום אין בהן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה ומשה דתנו רבנן על כל דבר פשע וכו׳ דמן הכלל הזה שמשלים הכלל הראשון נתמעטו אלו, ומן הראשון אנו למדין לפטור השבועה בהן וכדאמר (שבועות מב:) שומר חנם אינו נשבע דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו מפני שהשבועה כתובה עם זה הכלל הראשון כי ונקרב בעל הבית אמרינן (בבא קמא סג:) ונקרב בשבועה ומכל מקום בין לשבועה בין לתשלומי כפל שני הכללות צריכין זה לזה.
גמרא כלל ופרט ל״ל למהדר כו׳ כצ״ל:
רש״י בד״ה ואס״ד כו׳ הפרט לכתבינהו כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה דבר שאין כו׳ עד שימעט הכתב כו׳ כצ״ל:
(63b:12) חד למעוטי קרקעות. קשיא לי כיון דאיכא חד מיעוטא לקרקעות וחד מיעוטא לעבדים למה להו למימר יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דאפילו לא הוקשו הא אימעוט בהדיא מחד מהנך פרטי בקרקעות ובשטרות. וניחא דהכא לא כתיב אלא מתוך שהפרט מפורש דבר המטלטל אימעוט בהדיא קרקעות ומשום שהפרט מפורש דבר שגופו ממון אימעוט ש״ד שטרות דלא דמו כלל לפרט אבל עבדים למה נמעוט אותם דהא דומין לקרא שהן מטלטלין וגופן ממון ולפיכך לולי שהוקשו לקרקעות לא היינו ממעטינן אותן. הרשב״א ז״ל.
(יא) חד למעוטי עבדים. אף על גב דעבדים הוקשו לקרקעות וכל שנתמעטו קרקעות נתמעטו עבדים אפילו הכי כיון דהני ניידי והני לא ניידי לעתים ממעט להו קרא בהדיא אם כן כיון דאיכא ריבויא ואין לומר דרבי כל מילי איצטריך למעוטי כל חד וחד באפי נפשיה. הרשב״א ז״ל.
דבר שאינו מסוים. מפרש ריב״א כגון ההיא דתנן בשבועות הדיינין אין נשבעין לא על דבר שבמדה וכו׳ כמו שכתוב בתוספות. והיינו דהכא ממעטינן דבר שאינו מסוים ולקמן גבי גנב עצמו פרכינן דבר שאינו מסוים לפי שהגנב עצמו משלם כפל בלא שבועה. הרשב״א ז״ל.
אבל בתוספות שאנץ כתבו זה לשונם ויש ספרים דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים ואין נראה דמהיכא הוה סלקא דעתך ככתוב בתוספות. וכתב לפי שמיעטו כאן הוצרך לפנים לרבותו אדרבה לפנים היה לו למעטו וכאן היה צריך לו לרבותו דקרא דתנא דבי חזקיה דלקמן הוא כתוב קודם לזה שבכאן ופסוק הכתוב ראשון ראוי למעטו כי לרבותו לא צריך דמהיכא הוה סלקא דעתך למעוטי ופסוק האחרון צריך לרבותו יותר שלא נמעטנו גם בכאן כמו בראשון. ומיהו אפילו אי הוה דריש הכי לא הוה אכתי אתי שפיר כי אף על פי שנתמעט בפסוק הראשון אין למעטו בכך בפסוק האחרון עד שימעטנו הכתוב בהדיא וכו׳ כמו שכתוב בתוספות. ע״כ.
וה״ר יהוסף הלוי ז״ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי על אמרם בפרק מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים. וששאלת ואמרת איך יתיישב זה עם אמרם להלן שדי חמור בין המצא לתמצא לאיתויי מאי אי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים. תשובה זה הפסוק שכתוב בו שלמה כבר העמדנו אותו בטוען טענת גנב והפסוק השני שכתוב בו אם המצא תמצא בידו הוא בגנב עצמו כמו שאמרו בתחילת הסוגיא בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב היינו דנפקא ליה גנב עצמו מהכא אלא למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב גנב מנא ליה והעמידה רבא דאתיא מדתנא דבי חזקיה יאמר שור וגנבה והכל בכלל וכו׳. והעמיד התלמוד פירוש זאת הברייתא שהתנה פירושו בכללות אלו שיהיו הפרטות הנזכרים בזה הפסוק בין המצא תמצא ושנחשוב שהפרטות שבפסוק שהם שור וחמור ושה כאלו הן באמצען ונדון אותם בכלל ופרט וכלל ועל זה אמרנו שדי חמור בין המצא לתמצא חמור דכתב רחמנא למה לי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא רוצה לומר ששור בעלי חיים הוא ואי לא כתב רחמנא אלא שור בלבד בפרט אז היו הכללות מרבים דבר שאין בעלי חיים להיותו כעין הפרט שהוא דבר המטלטל וגופו ממון ולאיזה דבר הוצרך הפסוק לזכור חמור בפרט אלא לאיתויי דבר שאינו מסוים. הנה נתברר שזה הפסוק מעיקרו הוא בגנב עצמו ולזה אמרנו חמור דכתב רחמנא למה לי לאיתויי דבר שאינו מסוים ועל כל דבר פשע הוא בטוען טענת גנב ולזה אמרנו שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים ולא יהיו הפסוקים סותרים זה את זה כי מה שחייב שיאמר בפסוק שנאמר מענין טוען טענת גנב למעוטי דבר שאינו מסוים ושיאמר כאן בפסוק הנאמר בגנב עצמו לאיתויי דבר שאינו מסוים הוא שהפסוק הראשון הנאמר לענין טוען טענת גנב אין אנחנו דורשים אותו בכלל ופרט וכלל אלא בריבוי ומיעוט וידוע שהריבוי הוא יותר כולל לרבות כל דבר ואפילו מה שאינו כעין הפרט. יצא לנו מזה שהכניס בכלל אפילו דבר שאינו מסויים ובא שלמה למעט ומיעט דבר שאינו מסוים והפסוק השני הנאמר בגנב עצמו דרשנו אותו בכלל ופרט וכלל וידוע שהכללות אינם מחליטות לרבות כל דבר כמו הריבוי אבל הפרטות ממעטינן מהם ואין מרבים אלא כעין הפרט בלבד. ומכיון שראינו שהפרט דבר מסויים הוא הנה נתחייב שלא ירבו הכללות מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא מה שהוא דבר מסוים כעין הפרט ושנאמר כך מה הפרט מפורש דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון אף כל דבר מסויים ומטלטל וגופו ממון ולהיות שהכללות לא דברו מכל מה שהוא מטלטל וגופו ממון אלא דבר מסויים בלבד נתחייב שנאמר שייתור חמור שמצינו אוותו מיותר בפרט שהוא לרבות דבר שאינו מסויים שלא יכלו הכללות לרבותו. ויצא לנו עתה מזה שגנב עצמו מתחייב לשלם תשלומי כפל ואפילו גנב דבר שאינו מסויים וטוען טענת גנב לא יתחייב תשלומי כפל אלא עד שתהא טענתו בדבר מסויים. ולמדנו זה מהעיקר שבידינו שטוען טענת גנב לא ישלם תשלומי כפל אלא אחר שבועה וידוע שהשבועה לא תתחייב אלא בדבר מסויים אבל דבר שאינו מסויים אין לחייב עליו שבועה כמו שאמרנו אין נשבעין לא על דבר שבמשקל ושבמנין וכו׳. והואיל ולא יתחייב שבועה בדבר שאינו מסויים נתחייב שיפטר עליו מהכפל הואיל והעיקר בידינו שהכפל לא יתחייב אלא בדבר שנתחייב עליו בו שבועה ונשבע עליו אבל הגנב עצמו שהוא חייב בכל אפילו בלא שבועה הנה ראוי לחייבו כפל אפילו בדבר שאינו מסויים שכיון שאינו מחוייב שבועה אין הפרש בין דבר מסויים לדבר שאינו מסויים. ואם תפרש אמרם למעלה לענין טוען טענת גנב שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים שהוא לענין פיטור שבועה בדבר שאינו מסויים ושמהפסוק הזה יצא לנו שלא תהיה שבועה כלל אלא בדבר מסויים ומכיון שנשללה השבועה ממנו פה נשלל הכפל ממנו ממילא אין זה רחוק. ע״כ.
וזה לשון הרב המאירי ז״ל מה שנאמר בסוגיא זו שלמה למעוטי דבר שאינו מסויים לא לענין גנבה נאמר שלענין גנבה כל שמשלם קרן משלם כפל אלא שהוא נאמר לענין מודה מקצת שאם יטעון בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור עד שיטעון דבר המסויים ויודה לו כן כגון זה אומר עד הזיז והלה אומר עד החלון. וגדולי הרבנים פירשו בו למעט אבדה שאין לבעלים בה סימן שהטוען בה טענת גנב פטור מכפל וכן אתה יכול לפרשה לענין טוען טענת גנב שאינו משלם כפל אלא בשבועה ואין שבועה בדבר שאינו מסויים. וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שאינם נראים. ויש מפרשים דבר שאינו מסויים דבר שאינו שלם כמו שאמרו בפרק הזהב נעל מה נעל דבר המסויים אף כל וכו׳ לאפוקי חצי אגוז וחצי רמון ומפרשים מכאן שאין משלמין כפל על כל דבר שאינו שלם. ודברי הבאי הם. ולענין גנבה נאמר למטה חמור לאתויי דבר שאינו מסויים ודבר זה אתה מפרשו בגנבה גמורה. ע״כ.
וכן פירש הראב״ד ז״ל דהא דאמרינן למעוטי דבר שאינו מסויים היינו לענין שבועה דמודה מקצת דהתם כתיבא אשר יאמר כי הוא זה ואם יטעון בית מלא גריס מלא מסרתי לך וכו׳. ע״כ.
תוס׳ ד״ה דבר וכו׳ לאפוקי חצי רימון. עי׳ שבת דף צג ע״ב תוס׳ ד״ה אמאי:
בא״ד דגרסי לקמן לאתויי דבר שאינו מסויים. עיין בהרא״ש פ״ק דקדושין סי׳ ב׳:
ושואלים: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] שלשון ״כל דבר פשע ״לשון ריבויא [ריבוי] היא, כל הני פרטי [הפרטים הללו], שור, חמור, שה, שלמה, למה לי? כי בדרך לימוד זו פרטים אלה באים למעט מן הריבוי, ומה הם באים למעט? ומשיבים: חד [אחד] מהם בא למעוטי [למעט] קרקע, וחד למעוטי [ואחד למעט] עבדים, וחד למעוטי [ואחד למעט] שטרות, ו״שלמה״ הכתובה שם באה למעוטי [למעט] דבר שאינו מסויים, שאינו מוגדר במידותיו ובגבולותיו, ומה שנאמר ״על כל אבדה״ בא ללמדנו לכ פי שאמר ר׳ חייא בר אבא, שאמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: הטוען טענת גנב
The Gemara asks: Now that you said that the word kol is an amplification, why do I need all these details listed in the verse, i.e., ox, donkey, sheep, and garment? The Gemara answers: As for the three animals listed, one is mentioned to exclude land, one to exclude Canaanite slaves, and one to exclude financial documents. The example of a garment is mentioned to exclude an item that is not clearly delineated in size or quantity. “Or for any manner of lost thing” is written to teach that which Rabbi Ḥiyya bar Abba says, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who falsely states the claim that a thief stole
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.